יהודיוף נ' חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

רכבו של התובע בוטח על ידי הנתבעת בביטוח מקיף. כיוון שמדובר ברכב שהובא לארץ ביבוא אישי, נעשה הביטוח לאחר קבלת חוו"ד שמאי בקשר לערך הרכב.

שמאי, שהזמין התובע לבקשת הנתבעת, מטעם לוי יצחק שמאים העריך את הרכב בסכום של 250,000 ₪ ובהתאם לכך בוטח הרכב וניגבו פרמיות הביטוח.

ביום 18.5.12 עבר הרכב תאונה שבה לרכב נזק כבד והשמאי החליט להתייחס או כרכב ב"אבדן להלכה". הנתבעת הזמינה שמאות לרכב ושמאי מטעם לוי יצחק שמאים קבע את ערך הרכב בסכום של 140,171 ₪ ובהתאם לכך פיצתה הנתבעת את התובע בסכום של 139,296 ₪.

התובע פנה אף הוא לשמאי מטעם לוי יצחק שמאים שקבע את ערך הרכב, לאחר התאונה, ל- 190,000 ₪.

התובע דרש מהנתבע לשלם לו את ההפרש. תביעת ההפרש היא נושא התובענה שבפני.

כתוצאה מדרישת התובע פנה שמאי של הנתבעת ללוי יצחק על מנת לברר את ההפרשים בין חוות הדעת. לטענת הנתבעת מה שנמסר לה היה כך:

חוות הדעת הראשונה שניתנה לפני עריכת הביטוח נעשתה תוך טעות לפיה מדובר ברכב שעלה לכביש בשנת 2010. בסופו של דבר התברר שהרכב עלה לכביש בשנת 2009. חווה"ד שהזמינה הנתבעת לאחר התאונה נעשתה לפי ערך רכב משנת עליה לכביש 2009. חווה"ד הנוספת שניתנה לאחר התאונה לבקשת התובע, נעשתה על סמך חווה"ד הראשונה השגויה דהיינו שהרכב הוא משנת עליה לכביש 2010.

השאלות שיש להכריע בהן בהליך שלפני הן איפוא אילו:

1. האם על הנתבעת לפצות את התובע לפי ערך הרכב שהיא ביטחה ולפיו גבתה את הפרמיות, למרות שברור עתה שערך זה נקבע בטעות, או לפי ערך הרכב כפי שהתברר בדיעבד לאחר התאונה לפי מועד העליה שברשיון הרכב.

2. כיצד יש לקבוע את שנת הרכב כאשר מדובר ברכב יבוא אישי האם המועד הכתוב ברישיון הרכב או המועד בו עלה הרכב על הכביש בפועל, בארץ, בהתאם להצהרה של בעל הרכב.

כיוון שכל 3 חוות הדעת ניתנו על ידי אותו שמאי הוריתי להזמינו לדיון על מנת לתת הסבר לשוני בין חוות הדעת.

הסברו של השמאי היה כדלקמן:

בחודש יוני 2010 הוא התבקש לתת חוו"ד על ערך הרכב. במועד חווה"ד הצהיר בפניו האדם שהביא את הרכב לבדיקה (הוא לא זכר מי היה אותו אדם) כי הרכב יעלה לכביש באוקטובר 2010. בהתאם להצהרה זו הוא נתן חוו"ד ששווי הרכב הוא 250,000 ₪. ההנחה היתה, כאמור, שמדובר ברכב שעולה לכביש באוקטובר 2010. בחלוף כשנתיים הוא התבקש לתת עדכון לחוות הדעת ולקבוע את ערכו לאותו מועד. על סמך חוות הדעת הראשונה וכאשר הוא סובר שהרכב עלה לכביש בשנת 2010 הוא העריך את הרכב בשווי של 190,000 ₪. בשלב כלשהו נמסר לו על ידי הנתבעת שלפי רישיון הרכב, הרכב עלה על הכביש בשנת 2009 ולפי מידע זה ניתנה חווה"ד הנוספת על סך 140,000 ₪.

מטרת הביטוח ודיני הנזיקין, כאשר מדובר בביטוח רכב, הוא להעמיד את הנפגע במצבו כפי שהיה קודם התאונה. לפיכך, ברור שכאשר מדובר במוצר סחיר שיש לו ערך שוק קבוע הפיצוי שיוכל לקבל מי שביטח אותו הוא אותו סכום שיעמיד אותו במקום בו עמד אלמלא התאונה. אין מקום לתת פיצוי שייטיב את מצבו של הנפגע מעבר לכך.

על פי עדותו של השמאי שערך את כל השמאויות בתיק זה. מה שקובע את השנתון של הרכב הוא מה שכתוב ברישיון הרכב. בעבר נהוג היה לכתוב שנת יצור הרכב, נכון למועדים הרלבנטיים לתביעה זו הנוהל הוא שברישיון הרכב כתוב מועד עלייתו לכביש. ברכב נשוא תיק זה נאמר לו בתחילה שהרכב יעלה לכביש באוקטובר 2010 לפיכך ניתנה שמאות בהתאם למועד זה. בפועל המועד הקובע לצורך עריכת שמאות היה צריך להיות המועד הנקוב ברישיון הרכב, לפיכך 2 חוות הדעת שבהן נקבע ערך הרכב לפי שנת עליה לכביש 2010 שגויים (חווה"ד הראשונה על סך 250,000 ₪ וחווה"ד לאחר התאונה על סך 190,000 ₪).

עדות זו של השמאי מקובלת עלי. כאמור מטרת דיני הנזיקין והביטוח כאשר מדובר בביטוח כלי רכב, היא להעמיד את מצבו של הניזוק במצב בו היה אלמלא ניזוק. מתן פיצוי לתובע לפי ערך רכב של 250,000 ₪ בזמן עריכת הביטוח או 190,000 ₪ לאחר התאונה, היה מעמיד את התובע במצב טוב יותר מזה שהיה ערב התאונה ולכך אין כל הצדקה.

מאידך, אין ספק שבכל התקופה ממועד עשיית הביטוח ועד מועד התאונה שילם התובע, בטעות, פרמיות גבוהות מאילו שהיה עליו לשלם וזאת בשל כך ששווי רכבו הוערך בסכום העולה על השווי האמיתי. הרכב הוערך לפי שנת עליה לכביש 2010 בעוד הוא עלה לכביש, לפי רישיון הרכב, בשנת 2009. על הנתבעת להשיב לתובע את הפרשי הפרמיות כאמור. ההפרשים אמורים להיות מחושבים לפי הנתונים הבאים:

א. הרכב בוטח לפי שווי 250,000 ₪.

ב. השווי הנכון למועד עשיית הביטוח 220,000 ₪.